מחקרים מראים כי יש מטופלים המסרבים לקבל טיפול מאיש צוות רפואי מלאום אחר או דורשים שהטיפול יינתן על ידי איש מקצוע השייך לקבוצה אתנית מסוימת. מחקר חדש מראה כי גם במערכת הבריאות בישראל, המפגש בין חולה לאחות מושפע מהדעות הקדומות שיהודים וערבים מחזיקים זה כלפי זה.
החוקרים ביקשו לבדוק, לראשונה בישראל, האם לחולים ישראלים יש העדפות לגבי לאום של האחות המטפלת בהם והאם יש הבדל ברמת האמון שהם חשים כלפי אחים ואחיות ממוצא שונה משלהם.
על פי הממצאים, מרבית המטופלים במערכת הבריאות בישראל, הן יהודים והן ערבים, מעדיפים שהטיפול שיקבלו יהיה מאח או אחות מהלאום שלהם. כך גם רמת האמון במטפל מאותו לאום דורגה בהתאמה להעדפת המטפל.
עוד נמצא כי גם כשמדובר היה במטופלים המתגוררים בערים מעורבות, העדפת מטפל מאותו לאום לא היתה שונה מזו שהיתה בערים הומוגניות כמו גם רמת הדתיות (חילוני, דתי וחרדי).
1,012 מטופלים ישראלים נכללו במחקר, מהם 534 (52.8%) יהודים ו-478 (47.2%) ערבים. הנתונים נאספו בעזרת שאלונים שהופצו ברשתות החברתיות. המחקר כלל מספר דומה של נשים וגברים בגילים 18 עד 78 (גיל ממוצע 47), רמת השכלה - ממוצע 15 שנות לימוד. בקרב ערבים, 43% היו חילונים, 28% מסורתיים ו-29% הגדירו עצמם כדתיים. בקרב היהודים 33% הגדירו עצמם כחילונים, פחות מ-1% הגדירו עצמם כמסורתיים, 46% הגדירו עצמם כדתיים ו-21% חרדים.
ד"ר פזית עזורי, ראשת המסלול לרפואה דיגיטלית בפקולטה למינהל עסקים במכללה למינהל, שהיא גם אחות מוסמכת, הובילה את המחקר, לצד ד"ר ריקי לשם-חלמיש וד"ר יערית בוקק-כהן מהמכללה האקדמית לישראל ברמת גן, וד"ר מהדי טרביה מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. תוצאותיו הוצגו אתמול (ד') בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות.
ד"ר פזית עזורי, ראש המסלול לרפואה דיגיטלית בפקולטה למינהל עסקים במכללה למינהל
משתתפי המחקר התבקשו לענות על שאלות ביחס לפעולות בסיסיות כמו מתן אינפוזיה, חבישה או לקיחת סימנים חיוניים כמו לחץ דם ודופק, "זאת כדי 'לנקות' כל מיני שיקולים אחרים שאולי עלולים להשפיע על התוצאות", מסבירה ד"ר עזורי. לדבריה, זו גם הסיבה בעטיה הם התמקדו במחקר באחיות ולא ברופאים.
התשובות היו במדרג של 1-6, כש-1 מציין "לא מסכים כלל" ו-6 מציין "מסכים מאוד". ניתוח התשובות הראה כי מטופלים ערבים העדיפו אחות ערביה (ציון ממוצע של 5.13 לאחות ערביה, לעומת 3.4 לאחות יהודיה). רמת האמון של מטופלים ערבים באחות ערביה עמדה על ציון 5.5 לעומת 4.07 לאחות יהודיה. תוצאות דומות עלו גם מתשובותיהם של מטופלים יהודים שהעדיפו אחות יהודיה (4.96 לעומת 2.16 לאחות ערביה) וציון רמת האמון שלהם באחות יהודיה עמד על 5.61 לעומת 2.54 באחות ערביה.
לרמת הדתיות והמסורתיות היתה השפעה על העמדות. העדפה מובהקת נמצאה אצל יהודים דתיים לטיפול מאחות יהודיה. אצל המטופלים הערבים, ככל שהמטופלים היו מסורתיים יותר, העדפתם למטפל ערבי גברהגם בערים המעורבות, יהודים העדיפו לקבל טיפול מיהודים וערבים מערבים. צילום אילוסטרציה
ההטיה של המטופלים היהודים בנושא רמת האמון באחיות ממוצא ערבי, בהשוואה לזו של המטופלים הערבים (2.54 בהשוואה ל-4.07) מוסברת בכך שערבים מכירים יותר יהודים, בעוד שיהודים החיים בסביבה הומוגנית מכירים פחות ערבים ולכן הציון בנושא רמת האמון נמוך יותר.
לרמת הדתיות והמסורתיות היתה השפעה על העמדות. העדפה מובהקת נמצאה אצל יהודים דתיים לטיפול מאחות יהודיה (5.9). אצל המטופלים הערבים, ככל שהמטופלים היו מסורתיים יותר, העדפתם למטפל ערבי גברה - 5.4 לעומת 4 אצל מטופלים ערבים שאינם מסורתיים. אצל היהודים לא היה פער בין העדפה למטפל יהודי בקרב מסורתיים (3.9 לעומת 3.2).
ד"ר עזורי מציינת כי הופתעה מתוצאות המחקר: "חשבתי שבמערכת הבריאות אין מקום לשיקול של לאום בטיפול, אלא לשיקול של מקצועיות ואמון בטיפול על פי הקוד האתי, ללא הבדל של דת, גזע ומגדר".
החוקרים מסכמים כי אמון הוא הגורם החשוב ביותר שמשפיע על ההעדפות של מטופלים לגבי הלאום של האחות המטפלת בהם.
אין מקום לחינוך המטופלים
"לא צריך לכעוס על חולים שמעדיפים לקבל טיפול מצוות מאותו לאום, יש לקבל את ההעדפה שלהם בהבנה, בטח שאסור ללחוץ או להטיף מוסר", אומר בהתייחסו לתוצאות המחקר פרופ' בשארה בשאראת, יו״ר החברה לקידום בריאות האוכלוסיה הערבית בהסתדרות הרפואית, מומחה ברפואת משפחה ומרצה להתאמה תרבותית במערכת הבריאות במכללת צפת. "אני מאמין", הוא אומר, "בהפגנת חמלה וסובלנות כלפי המטופלים".
פרופ' בשאראת: "חדשות לבקרים יהודים וערבים במדינה הזו מוצפים כל הזמן במידע על קונפליקט, על פיגועים ועל תקיפה של פלסטינים. לא קל למטופלים לשנות מיד פאזה ולראות מלאך גואל באיש צוות רפואי מלאום אחר, בין אם רופא או אח"
פרופ' בשארה בשאראת, יו"ר החברה לקידום הבריאות בחברה הערבית"
תוצאות המחקר כלל אינן מפתיעות את פרופ' בשאראת. כמי שנמצא במערכת הבריאות ועבד בבתי חולים החל משנות ה-80 הוא מכיר את התופעה ומבין את שורשיה. "למרות האווירה המצוינת בין צוותים יהודים וערבים במערכת הבריאות, המהווים עוגן שפוי של המדינה, אני לא מופתע. חדשות לבקרים יהודים וערבים במדינה הזו מוצפים כל הזמן במידע על קונפליקט, על פיגועים ועל תקיפה של פלסטינים. לא קל למטופלים לשנות מיד פאזה ולראות מלאך גואל באיש צוות רפואי מלאום אחר, בין אם רופא או אח".
כדוגמה הוא מספר על מקרה של פיגוע בירושלים, שבו אחת מפצועות הפיגוע סירבה שרופא ערבי יטפל בה. "כל הרופאים היו עמוסים, היה מצב קשה במיון אך לא היתה ברירה - צריך היה לכבד את בקשתה, וזו מנהיגות".
הבנת השונות התרבותית
נהוג להסתכל על מערכת הבריאות כעל אי של דו קיום ואכן, כיום יש יותר כוח אדם ערבי - סיעודי ורפואי - במערכת הבריאות. מנתוני הלמ"ס עולה כי כיום 68% מהעובדים הערבים בשירות המדינה משתייכים למערכת הבריאות, ובמקצועות רפואיים רבים הייצוג שלהם גבוה מחלקם באוכלוסיה. 25% מכלל הרופאים, 30% מאחיות בריאות הציבור, 27% מטכנאי הרנטגן וכ-30% מהרוקחים הם ערבים.
"זהו המקצוע היחידי שבו כמעט אין תקרת זכוכית כמו שיש בהייטק, במנגנונים הממשלתיים ובמערכת החינוך", מציין פרופ' בשאראת.
כשהוא נשאל כיצד כניסה של אנשי צוות ערבים למערכת הבריאות משפיעה על המטופלים, הוא מסביר כי מסורתית, האוכלוסיה הערבית רגילה לקבל טיפול מיהודים - רופאות ורופאים, אחים ואחיות. אבל, עם הכניסה בשנים האחרונות של יותר ערבים למערכת הבריאות, המספרים מתאזנים.
"בשנות ה-80, כשהייתי רופא בבית חולים, היינו פחות מ-10% רופאים ערבים בבית החולים. בחוויה שלי, מטופלים ערבים שנתקלו ברופא או באיש צוות רפואי שמדבר ערבית, שמחו והעדיפו להיוועץ בו, בלי להסתכל על הרמה של הרופא, מבלי לבחון אם הוא מומחה, בכיר או זוטר. בעיני, זה הגיוני שהם ירגישו נוח יותר עם מישהו שמכיר את התרבות ויכול לדבר את השפה ובעיקר אצל מבוגרים, שחלקם לא ידעו את השפה העברית ולכן היה להם נוח שמטפל ערבי מטפל בהם.
פרופ' בשאראת: "לא מדובר רק בקבלת טיפול - לפעמים באה משפחה יהודית ולא רוצה להיכנס לחדר במחלקה שבה מאושפז מטופל ערבי, וגם זו סוגיה שאין עוסקים בה בבתי הספר לרפואה וצריך לתת לכך מקום"
"לא רק זאת", אומר פרופ' בשאראת, "אלא שקיים גם צורך להבין את השונות התרבותית, את כללי התרבות של המטופלים. למשל, שאין שואלים נערה דתיה ליד הוריה אם היא נוטלת אמצעי מניעה", הוא מסביר.
האחריות של מנהלי המערכת
פרופ' בשאראת אינו מופתע, כאמור, מממצאי המחקר אך יש לו כמה רעיונות איך לשפר את המצב. "זהו אתגר גדול של מערכת הבריאות ושל הצוותים", הוא אומר. "המטרה שלנו היא טובת המטופל, שהוא ירגיש נוח ושיהיה לו אמון במערכת ותחושה שהצוות רוצה רק את טובתו. בתקופה שבה אנו מצויים, כשעדיין אין שלום והסכסוך היהודי-ערבי לא נפתר, לדעתי ככל שהצוותים יהיו מלוכדים יותר וימשיכו להיות עוגן שפוי חזק, הם יכולים להשפיע על המטופלים. ברוב המקרים, מדובר בעבודת צוות - המטופלים הרי רואים יותר מאדם אחד. ככל שהמטופלים רואים את הצוותים יחד, גוברת מידת האמון שלהם, וגם כשמדובר במחלקה שבה מאושפזים דתיים, שלהם פחות יש אמון".
את נתוני המחקר, לדעתו של פרופ' בשאראת, יש לחשוף בפני עובדי בתי החולים. "אילו אני מנהל בית חולים, הייתי מנהל שיחה עם הצוותים שלי על הנתונים הללו ושומע את דעתם כיצד ניתן להעלות את האמון".
על אילו דרכים פרקטיות אתה ממליץ?
"ניתן, בין השאר, בעת ביקור רופאים במחלקה, להגיד למטופל ביום הראשון לאשפוז, שפה יש צוות יהודי וערבי, כולנו נשבענו את שבועת הרופא והטיפול במחלקה הוא שוויוני. אם יש מטופל עם העדפות, יש להתחשב בהן במידת האפשר".
פרופ' בשאראת מביא כדוגמה את בית החולים שמואל הרופא, שבו תלויה בחדרי הרופאים שבועת הרופא בעברית ובערבית: "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר, אם נוכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד". אנו, הרופאים, לא נפר שבועה זו לעולם ואני חושב שאני אומר את זה בשם כולם".
עם זאת, הוא מדגיש: "השאלה האם לעולם חוסן רלוונטית, ולדעתי התשובה היא שזה תלוי בנו, במנהיגות של מערכת הבריאות הישראלית. כדי לשמר את העוגן השפוי הזה צריך להשקיע בסדנאות ובשיח לצוותים כדי שלא ייווצר מקרה של רופא צעיר שרק נכנס למערכת וחש עלבון כי סירבו לקבל ממנו טיפול ואין לו עם מי לדבר על כך. אנו זקוקים לדו שיח ולכך שההנהגה שלנו תשמור עלינו, שזה לא ישפיע עלינו. מנהלי בתי החולים צריכים לדעת כיצד להתמודד עם חבר צוות שמרגיש רע לאחר שקיבלו דחייה ממטופל.
"לא מדובר רק בקבלת טיפול - לפעמים באה משפחה יהודית ולא רוצה להיכנס לחדר במחלקה שבה מאושפז מטופל ערבי, וגם זו סוגיה שאין עוסקים בה בבתי הספר לרפואה וצריך לתת לכך מקום".
פרופ' בשאראת מספר כי לפני שנתיים, אחרי התלקחות המאורעות בערים המעורבות, הוא היה שותף ליום עיון בנושא שנערך בבית החולים פוריה. "הצגתי את הסוגיות גם למנכ"ל משרד הבריאות דאז ויש רצון ונכונות מצד הנהלת המשרד שהנושא יטופל בצורה מקצועית כדי לשמר את העוגן השפוי. המחקר הנוכחי מחזק את הצורך בתכנית השימור".
לסיום, מה תאמר לאיש צוות שהמטופל לא רוצה לקבל ממנו טיפול?
"איש צוות צריך להבין שזה יכול לקרות גם לעמית מלאום אחר. אני כערבי יכול להבין שזה יכול לקרות גם לעמיתי היהודי".
"פיתחתי עור של פיל"
ד"ר מהדי טרביה, מרצה בבית הספר למדעי הסיעוד במכללה האקדמית תל אביב–יפו, שהיה שותף לצוות החוקרים, מסביר כי ההחלטה לבדוק את הנושא מול אחים ואחיות ולא רופאים היא כיוון שהם באים במגע הרבה יותר ישיר ואינטנסיבי עם החולים.
ד"ר מהדי טרביה: "כשאנשים מתייחסים אלי בגזענות, אני מתעלם, עושה עצמי לא שומע וממשיך לנהוג במקצועיות. אני משתדל להיות הכי מקצועי שאפשר"טיפול בחולים מאושפזים. אילוסטרציה
"עבדתי בהרבה בתי חולים בארץ", הוא מספר, "ונתקלתי בלא מעט מקרים שבהם מטופלים העדיפו מטפל 'משלהם', או שבחדר שבו הם מאושפזים יהיו חולים מאותו לאום. חולה יהודי שמעדיף רופא או אח יהודי, זה לא אירוע נדיר, אבל כל המקרים היו של חולים כלפי הצוות. בתוך הצוותים לא נתקלתי בכך מעולם ולהפך, תמיד היה פרגון והגנה זה על זה".
האם יש מקרה שזכור לך במיוחד?
"כן, לפני הרבה שנים הגיעה לבית החולים שבו עבדתי משפחה חרדית מירושלים. הם נשלחו אלי על ידי רב ולא ידעו שאני ערבי. כשהגיעו, הודיעו שהם מעדיפים לקבל טיפול מאח/ות יהודי/ה. מנהל המחלקה הסביר שאני היחיד שמעניק את הטיפול ושהם יכולים ללכת לבית חולים אחר. כיוון שזה היה יום שישי לפני שבת, הם נשארו וקיבלו את הטיפול ממני".
איך מצבים כאלה משפיעים עליך?
"כשאנשים מתייחסים אלי בגזענות, אני מתעלם, עושה עצמי לא שומע וממשיך לנהוג במקצועיות. אני משתדל להיות הכי מקצועי שאפשר. פיתחתי עור של פיל".
ד"ר טרביה מספר כי במשך הקריירה שלו הוא עבד בבתי חולים בבלגיה, בדנמרק ובארה"ב ושם לא נתקל במטופלים שסירבו לקבל טיפול בגלל מוצא, דת או לאום. עם זאת, גם הוא לא הופתע מתוצאות המחקר.
"לא הופתעתי מכך שאנשים דתיים יותר, גם יהודים וגם ערבים, היו קפדנים יותר לגבי בחירת המטפלים. מה שכן הפתיע אותי זה שבערים המעורבות, כמו לוד, רמלה, ירושלים וכדומה, הנתונים לא היו שונים - גם שם יהודים העדיפו לקבל טיפול מיהודים וערבים מערבים. חשבתי שבמקומות המעורבים יש יותר היכרות ורמת האמון תהיה גדולה יותר. אולי זה משקף את העובדה שהשאלונים נשלחו בסביבות התפרצות האלימות בארץ, אך איני בטוח שזה ההסבר לכך. לצערי, הפוליטי בארץ פולש גם למערכת הבריאות".
לסיכום הוא אומר: "כדי לעשות שינוי צריך להתחיל בחינוך. אם נלמד את ילדינו, בבית ובבתי הספר, ייתכן שהתופעה הזו תפחת.
(המחקר המלא נמצא בביקורת עמיתים ויפורסם בכתב העת המדעי Journal of Religion and Health)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
